top of page
פרויקט ייחודי שהתחיל עם צילום של כמה נשים בודדות והתפתח להיות תערוכה.
בתחילת המלחמה באוקראינה (פברואר 2022) ברחו אלפי פליטים מאיזורי הקרבות בעיקר נשים, ילדים וזקנים. רבים נשארו באירופה, וחלק הגיעו לארץ. הם עזבו הכל בלילה אחד, לקחו איתם רק מזוודה קטנה וכמה דברים בסיסיים ויצאו לחצות את הגבול כל עוד אפשר.
אין לנשים אלה סטאטוס אזרחי בארץ, והן נחשבות פליטות מלחמה. הן מייחלות לחזור לארץ שלהן, לבית שלהן, לעסק, לעבודה, חברים ומשפחה שנשארו באוקראינה.
הפרויקט בא להפגיש פנים מול פנים את הצופים עם הנשים האמיצות, נשות חיל, שעברו תלאות בדרך לארץ וכעת מחכות לחזור לחיים נורמטיביים בבית שלהן.
הפרויקט הוצג בסיפריית הטכניון כתערוכה מודפסת, התמונות הודפסו בגודל מלא, ולידן הסיפורים של הנשים שבתמונות שנכתבו בגוף ראשון.
ניתן לקרוא את כל הסיפורים המלאים באתר התערוכה:
https://library.technion.ac.il/he/culture/woman-of-valor/
הפרויקט לא היה קם ללא עזרתם של: קובי גופר, ג'ני שקלובר, נירית רוזנפלד, מאיה מנור ואולגה סונקין.
אולגה
"המסע לגבול עם מולדובה ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת, שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס והמוות ברחובות."
אנה
"הזמנתי כרטיסים לי ולאמי לאוטובוס לקרקוב. הנסיעה לשם לקחה 29 שעות והייתה סיוט, לא היה לנו מה לאכול, והישיבה הממושכת הייתה בלתי נסבלת. הכסף שתכננתי לנצל לחופשת הקיץ, השקעתי ברכישת כרטיסי טיסה לישראל."
טטאינה
"אני מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד. בחמישי ה-24.2 התעוררתי מרעש מטוסים. כאשר שמענו שהחלו להפציץ נמל תעופה צבאי שנמצא במרחק של 25 ק”מ מאיתנו, הבנו שאין ברירה אלא לעזוב."
אנה
"ההתחלה הייתה תקופה נוראית בשבילי, לא ידעתי מה לעשות ובכיתי ימים שלמים. בלילות כולנו ישנו לבושים על הרצפה במרתף על מזרנים, הקטנה שלי (מילנה) הייתה אז בת שבעה חודשים בלבד. ככה עברו עלינו כשלושה שבועות, עד שב-9.3 יצאנו עם שאטל של ג’וינט לעבר הגבול עם רומניה. יומיים לאחר שיצאנו מדניפרו פצצה פגעה בבניין שבו גרנו."
טטאינה
"הגעתי מאודסה יחד עם בתי ואמי. בחמישי ה-24.2 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של הפצצות. בצהריים כבר יצאנו לכיוון הגבול, יחד עם אבי שהחליט להישאר באוקראינה, והסיע אותנו בידיעה שנצטרך להיפרד."
קטרינה
"סירבתי להאמין שבאמת פרצה מלחמה, עד ששמעתי פיצוץ וראיתי מטוסי קרב בשמיים. במשך הרבה זמן אמרתי לעצמי שתוך שבועיים זה יגמר. הסתרתי את המלחמה מהבנות שלי והמצאתי תירוצים, אבל כשטיל התפוצץ במרחק של 20 ק”מ מאיתנו, הבנתי שזה לא יגמר בקרוב, ואמרתי לאמי שנוסעים לישראל."
אלבינה
"ב-28.3, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול עם מולדובה– אני, בתי ושתי נכדותיי התאומות (עלו השנה לכיתה ט’). המסע לגבול ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים."
אלה
"בהתחלה התלבטתי והיססתי מאד, אבל הפיצוצים, ההרס, קרבות הרחוב שהתחילו להתפתח ממש מתחת לבית שלי, שכנעו אותי סופית שאני צריכה להציל את עצמי. נכנסנו לרכב פרטי של חברה, ותוך כדי פיצוצים ורעמים התחלנו לנסוע לכיוון יציאה מהעיר."
לנה
"אחד הזיכרונות הכי טראומטיים שנחקקו בי מהיום הראשון של המלחמה זה תחנת המטרו בקייב, שנכנסתי אליה בכל פעם שהייתה אזעקה, וראיתי משפחות שהתמקמו שם על חפציהם, ילדיהם, כלביהם וחתוליהם. מחזה מחריד."
נטליה
"הגענו מאודסה אני, בתי ונכדתי בת הארבע. בחמישי ה-24.2 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של הפצצות. כבר בשעות הצהריים בעלי הסיע אותנו לכיוון הגבול, אבל הוא החליט להישאר באוקראינה, ונסענו בידיעה שנצטרך להיפרד."
אולגה
"המסע לגבול עם מולדובה ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת, שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס והמוות ברחובות."
אנה
"הזמנתי כרטיסים לי ולאמי לאוטובוס לקרקוב. הנסיעה לשם לקחה 29 שעות והייתה סיוט, לא היה לנו מה לאכול, והישיבה הממושכת הייתה בלתי נסבלת. הכסף שתכננתי לנצל לחופשת הקיץ, השקעתי ברכישת כרטיסי טיסה לישראל."
טטאינה
"אני מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד. בחמישי ה-24.2 התעוררתי מרעש מטוסים. כאשר שמענו שהחלו להפציץ נמל תעופה צבאי שנמצא במרחק של 25 ק”מ מאיתנו, הבנו שאין ברירה אלא לעזוב."
אנה
"ההתחלה הייתה תקופה נוראית בשבילי, לא ידעתי מה לעשות ובכיתי ימים שלמים. בלילות כולנו ישנו לבושים על הרצפה במרתף על מזרנים, הקטנה שלי (מילנה) הייתה אז בת שבעה חודשים בלבד. ככה עברו עלינו כשלושה שבועות, עד שב-9.3 יצאנו עם שאטל של ג’וינט לעבר הגבול עם רומניה. יומיים לאחר שיצאנו מדניפרו פצצה פגעה בבניין שבו גרנו."
טטאינה
"הגעתי מאודסה יחד עם בתי ואמי. בחמישי ה-24.2 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של הפצצות. בצהריים כבר יצאנו לכיוון הגבול, יחד עם אבי שהחליט להישאר באוקראינה, והסיע אותנו בידיעה שנצטרך להיפרד."
קטרינה
"סירבתי להאמין שבאמת פרצה מלחמה, עד ששמעתי פיצוץ וראיתי מטוסי קרב בשמיים. במשך הרבה זמן אמרתי לעצמי שתוך שבועיים זה יגמר. הסתרתי את המלחמה מהבנות שלי והמצאתי תירוצים, אבל כשטיל התפוצץ במרחק של 20 ק”מ מאיתנו, הבנתי שזה לא יגמר בקרוב, ואמרתי לאמי שנוסעים לישראל."
אלבינה
"ב-28.3, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול עם מולדובה– אני, בתי ושתי נכדותיי התאומות (עלו השנה לכיתה ט’). המסע לגבול ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים."
אלה
"בהתחלה התלבטתי והיססתי מאד, אבל הפיצוצים, ההרס, קרבות הרחוב שהתחילו להתפתח ממש מתחת לבית שלי, שכנעו אותי סופית שאני צריכה להציל את עצמי. נכנסנו לרכב פרטי של חברה, ותוך כדי פיצוצים ורעמים התחלנו לנסוע לכיוון יציאה מהעיר."
לנה
"אחד הזיכרונות הכי טראומטיים שנחקקו בי מהיום הראשון של המלחמה זה תחנת המטרו בקייב, שנכנסתי אליה בכל פעם שהייתה אזעקה, וראיתי משפחות שהתמקמו שם על חפציהם, ילדיהם, כלביהם וחתוליהם. מחזה מחריד."
נטליה
"הגענו מאודסה אני, בתי ונכדתי בת הארבע. בחמישי ה-24.2 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של הפצצות. כבר בשעות הצהריים בעלי הסיע אותנו לכיוון הגבול, אבל הוא החליט להישאר באוקראינה, ונסענו בידיעה שנצטרך להיפרד."
אולגה
"המסע לגבול עם מולדובה ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים. קשה לתאר את מה שעבר עלינו בדרך הזאת, שינה בפארקים ובמלונות מפוקפקים. ראינו במו עינינו את ההרס והמוות ברחובות."
אנה
"הזמנתי כרטיסים לי ולאמי לאוטובוס לקרקוב. הנסיעה לשם לקחה 29 שעות והייתה סיוט, לא היה לנו מה לאכול, והישיבה הממושכת הייתה בלתי נסבלת. הכסף שתכננתי לנצל לחופשת הקיץ, השקעתי ברכישת כרטיסי טיסה לישראל."
טטאינה
"אני מקרופיבנצקי, מחוז קירובגרד. בחמישי ה-24.2 התעוררתי מרעש מטוסים. כאשר שמענו שהחלו להפציץ נמל תעופה צבאי שנמצא במרחק של 25 ק”מ מאיתנו, הבנו שאין ברירה אלא לעזוב."
אנה
"ההתחלה הייתה תקופה נוראית בשבילי, לא ידעתי מה לעשות ובכיתי ימים שלמים. בלילות כולנו ישנו לבושים על הרצפה במרתף על מזרנים, הקטנה שלי (מילנה) הייתה אז בת שבעה חודשים בלבד. ככה עברו עלינו כשלושה שבועות, עד שב-9.3 יצאנו עם שאטל של ג’וינט לעבר הגבול עם רומניה. יומיים לאחר שיצאנו מדניפרו פצצה פגעה בבניין שבו גרנו."
טטאינה
"הגעתי מאודסה יחד עם בתי ואמי. בחמישי ה-24.2 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של הפצצות. בצהריים כבר יצאנו לכיוון הגבול, יחד עם אבי שהחליט להישאר באוקראינה, והסיע אותנו בידיעה שנצטרך להיפרד."
קטרינה
"סירבתי להאמין שבאמת פרצה מלחמה, עד ששמעתי פיצוץ וראיתי מטוסי קרב בשמיים. במשך הרבה זמן אמרתי לעצמי שתוך שבועיים זה יגמר. הסתרתי את המלחמה מהבנות שלי והמצאתי תירוצים, אבל כשטיל התפוצץ במרחק של 20 ק”מ מאיתנו, הבנתי שזה לא יגמר בקרוב, ואמרתי לאמי שנוסעים לישראל."
אלבינה
"ב-28.3, אחרי שקברנו שכנה שנהרגה בהפצצה על העיר, לקחנו את חפצינו ויצאנו לעבר הגבול עם מולדובה– אני, בתי ושתי נכדותיי התאומות (עלו השנה לכיתה ט’). המסע לגבול ארך 14 ימים – תוך הפצצות, דרך מחסומים צבאיים רבים."
אלה
"בהתחלה התלבטתי והיססתי מאד, אבל הפיצוצים, ההרס, קרבות הרחוב שהתחילו להתפתח ממש מתחת לבית שלי, שכנעו אותי סופית שאני צריכה להציל את עצמי. נכנסנו לרכב פרטי של חברה, ותוך כדי פיצוצים ורעמים התחלנו לנסוע לכיוון יציאה מהעיר."
לנה
"אחד הזיכרונות הכי טראומטיים שנחקקו בי מהיום הראשון של המלחמה זה תחנת המטרו בקייב, שנכנסתי אליה בכל פעם שהייתה אזעקה, וראיתי משפחות שהתמקמו שם על חפציהם, ילדיהם, כלביהם וחתוליהם. מחזה מחריד."
נטליה
"הגענו מאודסה אני, בתי ונכדתי בת הארבע. בחמישי ה-24.2 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש של הפצצות. כבר בשעות הצהריים בעלי הסיע אותנו לכיוון הגבול, אבל הוא החליט להישאר באוקראינה, ונסענו בידיעה שנצטרך להיפרד."
bottom of page